האמן נמצא אי-שם למטה, ואינו יכול להחלץ ממקומו המסורתי מאז ימי מדיצ’י ועד האספן או האוצר המודרני העכשווי.
דווקא בעידן הטכנולוגי הנוכחי בו כביכול מעבדה פרטית יכולה להתאפשר מבסיס אישי פרטיקולרי נידח, יש מצד אחד מערכות שמאפשרות טכנולוגיה, המידע נמצא בהישג יד, כבר אין יתרון בלעדי לסרסורי המידע- מבקרי האמנות בסה”כ מאפשרים לבני הבורגנים מבט על המאורע האמנותי -בדיעבד, בסופו של דבר האמן ברחוב האורבני או בפינה נידחת בעולם המנוכר יכולים(?) לצאת ולטעון טענה- ללא קשר להשתייכותם ואו למצב חשבון הבנק של אביהם.
לאחרונה דובר כלומר נרמז, על נסיון של השתלטות עויינת של אנשי החומרה על התוכן, היינו ספקי אינטרנט שהם הצינור שדרכו זורם המידע והם חומדים גם את עולם התוכן, זה לא ברור מאליו כי צינור זה יהיה לעד פתוח ונגיש, האם ביכולתם של אנשי החומרה להשתלט על ה”עולם הפתוח” ?
מי שחי בארצנו יודע עד-כמה איום זה אינו סהרורי, למשל בערוץ 1 יש מידי כמה זמן השתלטות עויינת על המסך, של עובדים, דאגתם היא להמשך תשלום המשכורת וזו דאגה מוצדקת, אבל באופן פרדוכסלי הם מאפשרים מבט על מצב אפשרי ולא מדומיין של השתלטות בעלי אמצעים על המידע.
שמענו גם כי אנשים מאירגונים של מילארדרים, אוליגרכים וכו בישראל, ששולטים בערוצי התיקשורת מנסים לשעתק לישראל מציאות איטלקית – היינו לחקות את המצב באיטליה בו ראש הממשלה סילביו ברלוסקוני שהוא אימפריה של תקשורת איטלקית, אשר ידוע כי צנזר ידיעות לא מחמיאות לו אישית, ורק דרך אמצעי תיקשורת מחוץ לאיטליה ניתן היה לאיטלקי להתעדכן על למשל פרשיות שחיתות הנוגעות אישית בברלוסקוני.
משפחת עופר ותופעת השקשוקה היא למעשה השעתוק של המציאות האיטלקית לישראל ולא מדובר רק במשפחת עופר, יש לזכור כי משפחת עופר היא גם אספנית של אמנות וניסתה להשתלט על מוזיאון תל-אביב דרך “נדבנות” אבל הנסיון ככה אנו חושבים או מדווחים “נבלם” בסופו של דבר. הקשר בין היכולת להפיק קאפטליזם ואמנות לא היה מעולם מובהק יותר.
האיום אינו תיאורטי, החשיבות של זרימת המידע מאירן למשל היה קריטי לעולם ולצעירים באירן, העולם עצר לרגע להביט באומץ הנדיר של הצעירים באירן שניסו לשנות ללא-הצלחה-עדיין, מציאות קשה ואת שלטון האייתולות.
גם האמן הקטן הפרטי והחופשי ברוחו הוא פסיק בלבד, ברם הוא השורש האותנטי של האמנות, ממנו יצמחו עצים, לא מהמימסד ולא מאלו שאוכלים את הפרי שאנשים בודדים יצרו במשך ההיסטוריה. המווח החופשי של אותו יחיד מיוחד הוא התיקווה של האנושות והשאלה היא האם בכלל יש מצב של יכולת לפריצה החוצה, של מי שמסוגל להביא משהו שלא נראה מעולם, סוג חדש של התבוננות, האם בעולם כל כך מוגן בתוכנות אנטי-וירוס שמתנכלות לחופש שרוצות למסד ולתכנת ולארגן את החופש עצמו ואת כל היבטי החיים המורכבים- על השאלות והתהיות הללו יש סימני שאלה רבים מידי.
הטכנולוגיה “חייבת” להתייצב לצד הפתיחות אבל האם המצב של פתיחות לכאורה ישאר כפי שהוא?
בכל הקשור לפתיחות וחופש המידע נוצרו פלטפורמות של מידע על פעילות אמנותית, למרות זרם אינסופי של מידע עם כל מיני כיוונים, ועם כוונות טובות, העולם הישן עדיין חי ובועט ושולט במידע, הביאנלות הנפתחות ונסגרות ומשוכפלות, הן עדיין ביטוי של מימסד ענק שחי בכתלי המסורת של המאות הקודמות, “חי” בתוך מציאות של השלמה, מ”החוץ” הכוונה שלא מתוך המימסד לא בא עדיין “האיום” לידי ביטוי, אולי כי לא נותנים לו לבצבץ, אנו הצרכנים מקבלים מזון רוחני שעבר תהליכים של סיווג, צנזור, הטמעה של מסרים, בקרת נזקים בורגנית וכיוצא בזה.
אולי אין זה מפליא שמתוך המימסד מתקבל חומר דומה לחומר שהתקבל לפני, ולפני, ועוד ועוד מאותו סוג, נראה שרק להתפתחות טכנולוגית יש אפשרות לשגשג בעיקר כי היא מבשרת על עוד אפיק של רווחים למימסד.
מה שאינו מפיק רווח לאירגון, נדחה בשאט נפש.
האיש הבודד אי-שם הוא עדיין כלי חשוב אבל כוחו-היותו-נוכחותו לא מצליחה לשרוד את המגן מפניו, שהמימסד שם בכוונה תחילה, כמו במטריקס אין שום חיבור בין העולמות, מי שלא שם לא יבין, מי ששם במילא מודאג מיכולתו לשרוד ונתון במאבק מתמיד, הוא נחנק ונרמס כי חייו הם שדה קרב להישרדות קיומית, אין מדובר במילים ריקות- כי קריאה של “הצלחה” היא בדרך כלל סיפור של הצלחה חומרית שתורגמה להצלחה אמנותית, למרות שיש דימוי מסויים של פתיחות אנרכיסטית לעולם האמנות, הרי שלא מדובר באמת במצב של פתיחות, השליטה היא עדיין של מי שנולד מצופה בכל טוב לעומת מי שחי תחת האיום של המחסור התמידי. המימסדים גם למדו להיחשף ל”בעיטות-בעכוזם” כי זה עדיין חלק מהעולם שלהם, הכרתי מישהי שתפרה בגדים לכל מיני עוסקים בסאדו-מאזו עולם שמלא בעורכי-דין בעיקר או כל מיני בעלי מקצועות “חופשיים” , הם זקוקים לפורקן, פורקן אינו חופש, חשוב להבין שפורקן הוא ההפך מחופש, והיכולת של הביטוי החופשי אינה יכולה להחשב כ-פורקן.
כל מה שמרתק חייב להיות בגבולות המדומים והלא-מדומים שבזים לאירגונים העל שמחליטים מה טוב, מה יפה, ויוצרים תחת עול מעיק של המימסדים, איך מנפצים את תיקרת הזכוכית שהם חיממו מעל ראש כולנו, בחום נעים שמדכא את היכולת לחשוב ולהיות חופשי ובן-חורין.
