Feeds:
רשומות
תגובות

המדבקה העירומה

זו כותרת בעיתון כלכליסט, על המדבקה המפורסמת, יש למדבקה עירומה כעת הקשר מאד טעון, ספק אם בשבועיים הבאים למוכרי מדבקות למיניהם לא יעלה חיוך כל פעם שהם ימכרו למישהו מדבקה עגולה, או בכלל.

הטכניקה של הפצת ההמדבקה כללה חיבור לאנשים בעלי רקע צבאי או ביטחוני, משום מה.

אני לא יודע אם קיים באיזשהי מדינה בעולם משהו דומה, זה ייחשב ברוב המיקרים לוולגרי כאשר למען מראה “מכובד” למוצר באשר יהיה מצורף גנרל, או איזשהו איש עם עבר ביטחוני.

במוצר ביטחוני אולי, בהקשר ביטחוני, בסדר, אבל במדבקה שאמורה הייתה להביא מזור לאנשים עם בעיות בלב או חולי סכרת האיש שעומד מאחורי האופרציה הזו, בחר לו איש עם עבר במוסד לשבת בדירקטריון, זה מעיד על טיב המדינה שלנו. הוא לא לחינם בחר איש עם עבר ביטחוני.

כנראה שהוא ידע משהו עלינו על החברה שסוגדת לאנשי צבא, בהקשרים הכי ביזארים.

nscev ghrunv

00HO

מיכאל ק

מיכאל ק

כי חשבו שהוא הומלס, וארי ליבסקר שהיה שם ניסה לשכנע שלא מדובר בהומלס, משמע אם היו משליכים משהו על הומלס, הכל היה בסדר.

יש קטעים כאלה שאנחנו מקבלים בהם תמצית מוחלטת של הסביבה בה אנחנו חיים, כשקוראים את זה מתקבלת התמונה האמיתית, זה המקום בו אנחנו חיים.

ככה כותבת הכתבת: סלבוסקי הנכה רק רצה לקנות כריך בסגפרדו בדרך לתערוכה שהוא מציג בגלריה הסמוכה. אבל הבעלים החליט לגרש אותו מהמקום וגם לשפוך עליו כוס מים. למה? למנהלת בית הקפה יש הסבר מצוין: “זה לא נעים לאכול כשמסתובב פה הומלס. לא ידעתי מי האדם שעומד מולי, ולפעמים נעשות טעויות”

בהמשך יתקן את כולם ליבסקר וינסה לטעון שלא מדובר רק בסלבוסקי הנכה, אלא בסלבוסקי האמן הנכה, ובכלל גם אם לא…

והאמן עצמו כמעט מתנצל על ידו הקטועה, אבל הכתבה עצמה חוטאת, הכותרת מציינת שהוא מגדולי האמנים החיים בישראל.

פסח סלבוסקי, מחשובי האמנים הישראלים הפועלים כיום בישראל ומחוצה לה- כן ככה הכתבת ליאורה קפלן מנסה להקנות למאמר או לאירוע המכוער איזה קונטקסט חברתי- אמנותי מנומק, כי אין סתם מדובר בהומלס נכה, אלא מדובר באמן חשוב הפועל בישראל ומחוצה לה, מכאן גם אמור הקורא לפתח סלידה עמוקה יותר לבעל בית הקפה ובתו.

הבת מנסה לתקן הרושם

והנה היא זורקת משפט שלם מנוסח ככה: “להתנצל על מה שקרה. אוקיי? כי זה בן אדם ולא משנה מיהו ומהו. זה בן אדם”.

אחריה ליבסקר איש תרבות לא מחכה ומסביר באופן מפתיע כי מדובר בלא סתם תקרית עצובה אלא משל על החברה התל-אביבית: “גם אם זה לא היה פסח, גם לסתם אדם לא עושים דבר כזה, גם לא להומלסים. כל אחד צריך לקבל יחס אנושי, גם אם אדם נראה מוזנח או נכה או חריג”, אומר ליבסקר, “זה מראה כמה החברה שלנו חולה. סגפרדו זה כמו סיסמוגרף של הרחוב התל אביבי: ככה אנחנו נראים – יש את האנשים שיושבים בבתי קפה ויש את אלו שמורחקים כי הם לא רצויים”.

מי שלא מאמין שיקרא בלי התיווך של בעל הבלוג : http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,610,209,37948,.aspx

אגב בכתבה מצורפת עבודה של פסח, שהיא מאין אילוסטרציה להיותו אמן חשוב בישראל ומחוצה לה.

חברים ללימודים

לפני כשנה פגשתי בחבר ערבי שלמד איתי בבית ספר, התחבקנו והתנשקנו, הוא השתנה מאד, אני כנראה גם, ואז נזכרתי בו, היו בכיתה שני ערבים, אחד היה פלסטיני גאה בזמן שמעט דיברו על פלסטין, השני רצה להתגייר, היה בלונדיני עם עיניים כחולות וכל מה שהעסיק אותו לפחות ככה אני זוכר, היה להיות כמה שפחות ערבי, הוא רצה להתגייס לצה”ל.

עבר זמן מאז, נזכרתי בו כאשר קראתי היום כתבה על אמנים פליסטינים בישראל, שמו התנוסס, אבל זה לא הוא, כי אותו פגשתי, והוא סיפר לי על הבן הסורר שלו, על המחלות, על החיים, על הזמן שעבר, מסתבר שלא הטבתי להבין אותו, הוא רחש לי הרבה כבוד, ולא כך התרשמתי בימים ההם.

הפוליטיקה הגבוהה נזנחה, המעט הנשאר הוא למדוד את החיים, את המחלות, את ההפסדים וכמה פיספוסים, היתר היה כלא היה, צל חולף, נשארו צריבות בלתי-פתורות.

שיהיה בריא , הוא חולה.

האמן נמצא אי-שם למטה, ואינו יכול להחלץ ממקומו המסורתי מאז ימי מדיצ’י ועד האספן או האוצר המודרני העכשווי.

דווקא בעידן הטכנולוגי הנוכחי בו כביכול מעבדה פרטית יכולה להתאפשר מבסיס אישי פרטיקולרי נידח, יש מצד אחד מערכות שמאפשרות טכנולוגיה, המידע נמצא בהישג יד, כבר אין יתרון בלעדי לסרסורי המידע- מבקרי האמנות בסה”כ מאפשרים לבני הבורגנים מבט על המאורע האמנותי -בדיעבד, בסופו של דבר האמן ברחוב האורבני או בפינה נידחת בעולם המנוכר יכולים(?) לצאת ולטעון טענה- ללא קשר להשתייכותם ואו למצב חשבון הבנק של אביהם.

לאחרונה דובר כלומר נרמז, על נסיון של השתלטות עויינת של אנשי החומרה על התוכן, היינו ספקי אינטרנט שהם הצינור שדרכו זורם המידע והם חומדים גם את עולם התוכן, זה לא ברור מאליו כי צינור זה יהיה לעד פתוח ונגיש, האם ביכולתם של אנשי החומרה להשתלט על ה”עולם הפתוח” ?

מי שחי בארצנו יודע עד-כמה איום זה אינו סהרורי, למשל בערוץ 1 יש מידי כמה זמן השתלטות עויינת על המסך, של עובדים, דאגתם היא להמשך תשלום המשכורת וזו דאגה מוצדקת, אבל באופן פרדוכסלי הם מאפשרים מבט על מצב אפשרי ולא מדומיין של השתלטות בעלי אמצעים על המידע.

שמענו גם כי אנשים מאירגונים של מילארדרים, אוליגרכים וכו בישראל, ששולטים בערוצי התיקשורת מנסים לשעתק לישראל מציאות איטלקית – היינו לחקות את המצב באיטליה בו ראש הממשלה סילביו ברלוסקוני שהוא אימפריה של תקשורת איטלקית, אשר ידוע כי צנזר ידיעות לא מחמיאות לו אישית, ורק דרך אמצעי תיקשורת מחוץ לאיטליה ניתן היה לאיטלקי להתעדכן על למשל פרשיות שחיתות הנוגעות אישית בברלוסקוני.
משפחת עופר ותופעת השקשוקה היא למעשה השעתוק של המציאות האיטלקית לישראל ולא מדובר רק במשפחת עופר, יש לזכור כי משפחת עופר היא גם אספנית של אמנות וניסתה להשתלט על מוזיאון תל-אביב דרך “נדבנות” אבל הנסיון ככה אנו חושבים או מדווחים “נבלם” בסופו של דבר. הקשר בין היכולת להפיק קאפטליזם ואמנות לא היה מעולם מובהק יותר.

האיום אינו תיאורטי, החשיבות של זרימת המידע מאירן למשל היה קריטי לעולם ולצעירים באירן, העולם עצר לרגע להביט באומץ הנדיר של הצעירים באירן שניסו לשנות ללא-הצלחה-עדיין, מציאות קשה ואת שלטון האייתולות.
גם האמן הקטן הפרטי והחופשי ברוחו הוא פסיק בלבד, ברם הוא השורש האותנטי של האמנות, ממנו יצמחו עצים, לא מהמימסד ולא מאלו שאוכלים את הפרי שאנשים בודדים יצרו במשך ההיסטוריה. המווח החופשי של אותו יחיד מיוחד הוא התיקווה של האנושות והשאלה היא האם בכלל יש מצב של יכולת לפריצה החוצה, של מי שמסוגל להביא משהו שלא נראה מעולם, סוג חדש של התבוננות, האם בעולם כל כך מוגן בתוכנות אנטי-וירוס שמתנכלות לחופש שרוצות למסד ולתכנת ולארגן את החופש עצמו ואת כל היבטי החיים המורכבים- על השאלות והתהיות הללו יש סימני שאלה רבים מידי.

הטכנולוגיה “חייבת” להתייצב לצד הפתיחות אבל האם המצב של פתיחות לכאורה ישאר כפי שהוא?

בכל הקשור לפתיחות וחופש המידע נוצרו פלטפורמות של מידע על פעילות אמנותית, למרות זרם אינסופי של מידע עם כל מיני כיוונים, ועם כוונות טובות, העולם הישן עדיין חי ובועט ושולט במידע, הביאנלות הנפתחות ונסגרות ומשוכפלות, הן עדיין ביטוי של מימסד ענק שחי בכתלי המסורת של המאות הקודמות, “חי” בתוך מציאות של השלמה, מ”החוץ” הכוונה שלא מתוך המימסד לא בא עדיין “האיום” לידי ביטוי, אולי כי לא נותנים לו לבצבץ, אנו הצרכנים מקבלים מזון רוחני שעבר תהליכים של סיווג, צנזור, הטמעה של מסרים, בקרת נזקים בורגנית וכיוצא בזה.

אולי אין זה מפליא שמתוך המימסד מתקבל חומר דומה לחומר שהתקבל לפני, ולפני, ועוד ועוד מאותו סוג, נראה שרק להתפתחות טכנולוגית יש אפשרות לשגשג בעיקר כי היא מבשרת על עוד אפיק של רווחים למימסד.

מה שאינו מפיק רווח לאירגון, נדחה בשאט נפש.

האיש הבודד אי-שם הוא עדיין כלי חשוב אבל כוחו-היותו-נוכחותו לא מצליחה לשרוד את המגן מפניו, שהמימסד שם בכוונה תחילה, כמו במטריקס אין שום חיבור בין העולמות, מי שלא שם לא יבין, מי ששם במילא מודאג מיכולתו לשרוד ונתון במאבק מתמיד, הוא נחנק ונרמס כי חייו הם שדה קרב להישרדות קיומית, אין מדובר במילים ריקות- כי קריאה של “הצלחה” היא בדרך כלל סיפור של הצלחה חומרית שתורגמה להצלחה אמנותית, למרות שיש דימוי מסויים של פתיחות אנרכיסטית לעולם האמנות, הרי שלא מדובר באמת במצב של פתיחות, השליטה היא עדיין של מי שנולד מצופה בכל טוב לעומת מי שחי תחת האיום של המחסור התמידי. המימסדים גם למדו להיחשף ל”בעיטות-בעכוזם” כי זה עדיין חלק מהעולם שלהם, הכרתי מישהי שתפרה בגדים לכל מיני עוסקים בסאדו-מאזו עולם שמלא בעורכי-דין בעיקר או כל מיני בעלי מקצועות “חופשיים” , הם זקוקים לפורקן, פורקן אינו חופש, חשוב להבין שפורקן הוא ההפך מחופש, והיכולת של הביטוי החופשי אינה יכולה להחשב כ-פורקן.

כל מה שמרתק חייב להיות בגבולות המדומים והלא-מדומים שבזים לאירגונים העל שמחליטים מה טוב, מה יפה, ויוצרים תחת עול מעיק של המימסדים, איך מנפצים את תיקרת הזכוכית שהם חיממו מעל ראש כולנו, בחום נעים שמדכא את היכולת לחשוב ולהיות חופשי ובן-חורין.

http://www.atzuma.co.il/petition/sharonli/1/

Guerrilla Girls

Guerrilla Girls On Tour for President

Building a Feminist Art Collection, Brooklyn Museum, October 31, 2008 – April 5, 2009

במוזיאון ברוקלין בניו יורק יש אוסף פמיניסטי שהוצג עד מאי 2009 במאין רטוספקטיבה וסיכום גם של ההשפעה על האמנות וגם הצגת ההישגים ונסיון לתאר מה שאירע בעשרות השנים שעברו .

The Guerrilla Girls at the Feminist Future Symposium, MoMA

בביאנלה ב-2005 תיעוד באתר הזה: http://www.guerillagirls.com/posters/venice.shtml

האתר הרישמי: http://www.guerrillagirls.com/

בטיול שעשיתי לפני כמה שנים באיסטנבול טורקיה התמזל לי לראות את התצוגה הנודדת שהוצגה בכמה מדינות.

Tracey Moffatt

פעם שניה

את העיר אהבתי מהמבט הראשון לערים גדולות דרוש מזל ומיקום- ויש ערים שצריכות לברוא עצמן, זה לא מקרי שסן פרנסיסקו נחשבת לעיר כה יפה, עמדתי לפגוש באישה שהכרתי, ברשת, לא הגעתי בשבילה, הזדמנתי לעיר, למטרה שאינה רומנטית.

בלילה נאלצתי לקחת מונית לשדה התעופה, בדלפק במלון העירו לי כי עדיף להשכיר שם רכב, כי המחירים שם פחות שערוריתיים.
כשחזרתי לעיר הבנתי שאני בבעיה, זו הייתה שעת לילה מאוחרת כבר, והעיר התחתית של סן פרנסיסקו נראתה מאיימת מתמיד, הבנתי כבר כשהגעתי שמשהו לא טוב קורה בעיר האיזור היה מלוכלך , הומלסים ושיכורים מלאו את הרחובות, חששתי לעצור ולשאול, המפה הקטנה שהייתה מונחת במושב לצידי הייתה קטנה מידי, וגם לא יכולתי להרכיב את משקפי הקריאה, תוך כדי נסיעה.

עצרתי בצומת כדי לבצע פניה שמאלה, הרמזור נשאר אדום, ניסיתי את כוחי בפניה בצורה כנראה מאד לא מקובלת, כשהייתי בחצי הדרך להשלמת הפניה אור לבן גדול נדלק מאחורי, וקול מתכתי באנגלית דרש ממני לעצור, עצרתי , ראיתי שמדובר ברכב משטרתי שממנו הגיח איש גדול, חמוש מכף רגל עד ראש, באלה, פנס גדול ואקדח.
הוא זרק לעברי שאת ידי אשמור על ההגה, וכך עשיתי, מחכה לבאות, הוא נגש אלי בזהירות נצמד לדופן הרכב השכור, ואז דרש ממני את התעודות, הודעתי לו מייד באנגלית מגומגמת שאני מישראל, הוא לא הגיב וביקש את הדרכון ואת רשיון הנהיגה, נתתי לו, ואז הוא התרחק והלך לניידת.

לאחר כמה דקות חזר, והעיר לי על הפניה הרשלנית שמאלה, כששאלתי אותו אם יוכל להפנות אותי למלון, הוא לא הגיב, קשוח ואדיש הביט דרכי ונתן לי את התעודות, וביקש ממני להמשיך בנסיעה.
בבלוק הבא עשיתי סיבוב פרסה, ומייד הגעתי שוב לאותה הצומת, שוב עשיתי פניה שמאלה, לא מוצלחת, ובמחצית הדרך שוב נדלק אור לבן גדול, וקול מתכתי דרש ממני לעמוד בצד.
עמדתי בצד, מחכה, ואז התקרב אלי שוטר הפעם היה זה היה שוטר ממוצא אסייני, הוא גיחך ואמר שמזמן הוא לא ראה פניה שמאלה כה מוזרה, ושאל מאיפה באתי- ענית שאני מישראל.
הוא בדק את התעודות שוב, ואז כשחזר שאלתי אותו איך להגיע למלון, האם יהיה מוכן להראות לי את הדרך, הוא הביט בי ברחמים והמשיך לדרכו.

המשכתי ועוד כמה פעמים ניסיתי לפנות שמאלה, עד שעלה הדבר בידי, העיניים כמעט נעצמו מעייפות, כאשר לבסוף לפנות בוקר מצאתי את המלון עלה בידי רק להחנות את האוטו ולגרור עצמי בקושי לחדר, שם נרדמתי עד שעות הבוקר המאוחרות.

כשהתעוררתי יצאתי לכוון נאפה וואלי חוצה את גשר הזהב, התקשרתי אליה, זו עם העיניים הגדולות.

רשומות ישנות יותר »