קוקו

גם לו יש קוקו, אבל זה מין קישוט, אין שם בשר.

והוא אומר ככה; איך זה שבאותו זמן ובאותו מקום שני אנשים חווים חוויות לגמרי שונות מאותו בנאדם, האם ייתכן שאדם שמתנהג נפלא לאדם מסויים מתנהג כמו בנזונה לאחר, מה בדיוק הגורם לכל זה.

הם באים מרקע שונה אולי אולי הבעיה היא שהרקע ה"איכותי" גרם לאותו אדם לאבד את שפיותו, הוא הרי שונא אנשים "איכותיים" פעם אפילו אמר שהעיתונאים רמאים, בכל עיירה זנוחת אל יהיה מישהו שיבוא עם אמירות כאלו.

אבל החויה הסובייקטיבית תשמר לעד אצלי כאילו מדובר באדם שונה.

ולבסוף כשחזרתי והייתי עייף וגופי מרוצץ מעוד יופ מתיש, התקשר אלי מישהו שגם לו כמו לי קוקו מרשים (סליחה על חוסר הצניעות)

מאז שהפסקתי לעשן אני מגדל רעמת שיער מסוכסכת.

DIAGONALE

כל מה שמעניין באינטרנט זה אתרים כאלה שנותנים לך הרגשה שאתה נמצא בתערוכה, אבל לפעמים גם הערך כשלעצמו של הדברים שווה השקעת זמן – http://www.diagonale.at/.

יש לה שיניים צהובות

היא כנראה קיבוצניקית לא טרחתי לשאול, לפי הגל המלא אופטימיות העולה כאילו בקו דימיוני כשהיא נושמת בחיוך ציוני מאוחצן אני מגיע לסברות הכרס הללו, אולי אני טועה, זה אפשרי.

שינייה הצהובות קצת מעצבנות אותי, לא שלי יש סט שיניים מושלמות עישון כבד במשך שנים רבות מחק גם לי את החיוך הבריא, אבל אני מקפיד לצחצח, לא כי זה בורגני אלא בגלל טעמי הגיינה והרגשה של בעלי חי הרוצה עדיין ללעוס.

הכרתי פעם אחת יפה עם גוף סקסי אבל שיניה היו רקובות, כל עוד לא חייכה הייתי יכול להישבע שאני עומד מול היפה בנשים.

עכשיו איזה אדם שהכרתי שהוא באמת איש חביב , וגם מאד מחבב אותי משום מה, ברגעי השפל העכשווים אין זה דבר של מה בכך, הוא מביט בי בבקרים הקרירים בשיניו הרקובות ומחייך, כמה זה מזכיר את הסרט דקמרון, אחת העובדות המרעישות בסרט שרוב הגיבורים לוטשים מבט בשיניים רקובות, זה הבדל ניכר בין זה לסוג הנוכחות האמריקאית וזו האיטלקית, או בכללל האירופאית, אמריקאי או התעשיה האמריקאית, הוליבוד, לעולם תביט נכוחה בשיניים מושחתות מבהיקות בלובן אלוהי, אגב, לפני כמה זמן היה סרטון ברשת העברית בו במאי בן של גנרל הוכיח את עם ישראל תוך שהוא נוטל שיניים תותבות מפיו החביב ומראה בחיוך ממזרי את הנוסח העברי לדקדנטיות האירופאית.

יש הרגשה או תחושה עמומה של שחיתות למראה של שיניים רקובות, אבל ההפך הוא הנכון- הרי העשירים המחורבנים השיגו כספם במרמה שמאפשרת להם לשכור את טובי הדנטיסטים לקנות מראה של חיוך לבקני בריא ומצוחצח, הויזואליה שוב מוליכה שולל, לא כל הנוצץ הוא שן איימל שלמה ומוחלטת.
אם אחזור רגע לזו שבגללה נעורתי לכתוב, הרי שינייה הצהובות אולי מעידות על הזמן האבוד יותר מאשר כל מה שרציתי לתלות בהם, שיני כזב, הרי אנחנו הישראלים ברובנו רקובי שיניים.

למעט כמה מושחתים, כנראה ציוניים.

From Stockholm with Love

http://arttube.boijmans.nl/video/fwl-stockholm-nl/

מאיר פיצ'חדזה ז"ל

מאיר פיצחדזה

מאירק'ה ככה קראתי לו, חבר יקר, והמורה האמיתי שלי הלך לעולמו ממחלת סרטן.

תנוח על משכבך איש יקר, אני תמיד חושב על השיחות שלנו אז בימים המקסימים, איזו תמימות בערה בי אז, ואתה והחיוך שלך, תודה על השיחות המאלפות ועל ההזדמנות להכיר אותך.

איש יקר תנחומי למשפחה.

הקישור לביוגרפיה של מאיר פיצ'חדזה גלריה דן: http://www.meirpichhadze.com/content_page.php?id=18

מיכה שטרית ומאיר בנאי – נמנע ממך ותני לי יד

רק רציתי

לומר ולהמשיך בכתיבה חסרת הכתובת, היא כזו כי איני יכול לחשוף הכל, לו חשפתי את המקום המדויק הייתי נענש, וזה בלתי-אפשרי כרגע- גם איני רואה טעם בחשיפה, היא לא תפתור דבר.

שתי ילדות אחת היא בת של נרקומנית, היא ילדה צנומה, שמתמרנת בקושי עם אימא שלעיתים מנסה להיראות נורמלית.
השניה היא בת למשפחה הרוסה ומפורקת, האם נשואה לנרקומן או חברה של נרקומן, הבן הוא האבא, הוא ילד ובכל זאת הוא הדמות המתפקדת היחידה במשפחה, אחותו נעה בתחום של שפיות למחצה, היא ילדה, אבל כבר יש לה נסיון חיים.

מה שקורה הוא שהמימסד, או כמו שנהוג לומר; הרשויות, כרגיל לא שמים זין על המצב, כי ההזנחה ברורה, הם משחררים סימסמאות נבובות מכנסים את כולם למין חגיגות פומפוזיות בהן בדרך כלל המנהל או המנהלת נושאים נאום ציוני ציני, ומשחררים מילים לאויר המזוהם מדם הקורבנות של השיטה.

במקרה אחד ילד שפחד מאימו המובטלת הסתתר מאחורי כאשר אימו חלפה באיזור, הוא נבעת כל פעם כאשר אימו עוברת לידו.

ואני מפנים הכל, כאילו שזה איזה שכר לימוד שעלי ללמוד.

Life is Shot, Art is Long-Steven Cohen

הגחמה היא המסר, אין תימה מלבד רצון להמחיש איזשהי התרחשות בולמית המכילה קולאז' של אפשרויות המוכנות להיכנע לביזאר או לסוריאליסטי בעיר בעיקר בעיר המערבית ההומה, (לאחרונה יש רנסנס לסוריאליזם לאחר שנות רזון) מה שקורה במחיצת הדימויים הזו זו פליאה גדולה על העושר הויזואלי, שנאמן לסוג החגיגה הדקדנטי, אפשר לנתח מיבנה?

לא ממש, אין ממש משהו שהמילים יכולות להכיל, כדי לדייק בסוג התיאור כאשר רואים ויזואליה כזו, כנראה צריך סגנון כתיבה מיוחד העונה לגחמה בגחמה משלו.

האופי חסר העכבות הקולאז'י של העבודות עם מין נטיה גראפית איורית לתאר סצינות מקבריות עם מין עידון סוריאליסטי הנובע מעושר ויזואלי במין חיל ורעדה מאוחצנים ונרעשים או כמעיין המתגבר בעידן בו הסנסציה היא החשובה ואקסטרה נדרשת למין תחינה או הפגנה של שריר הרוצה להמחיש שהוא קיים יותר מהכל. היהדות נוכחת בכמה עבודות הקשורות לעניין הנאצי אפרופו יום השואה הבילאומי ש"נחגג" לאחרונה והכריח כמה אמירות פומפוזיות.
איך ניתן להתיחס לשואה וליהדות בלי לרדת עמוק בפח היקוש הקורץ לעוסקים בעניין, או שמא זה ניתן לעיסוק בטיבעיות, אולי מנקודת מבט של יאוש מתוק, וקבלת המצב, אך היהדות נראית כפרוורסיה באופן גלוי, או כמשהו חתרני בלב המערב, תקועה יותר מאשר ניצבת ניחוחה.

סטיב כהן מלבד הדימויים עוסק בפרפורמנס קברטי עיקר עבודתו והשם שיצא ליליד דרום אפריקה שחי בפריז מאז 2003 יצא כאמן פרפורמנס בתערוכה הזו מתרכזים גם בחפצים ובדימויים שיצר ושמלווים אותו כפרפורמר.

Kara Walker

Kate Bush – Army Dreamers

Kate Bush – Them heavy people