אני מתחיל שבוע באופטימיות.
אני חוזר למורה שלי ליוגה, היא היתה נפלאה פרט לדבר שולי, לא אהבתי את דברי הניו אייג’ שלה, כמורה, כאדם מקרין, היא נפלאה, היא פיזית בצורה טיבעית, אבל מאותו רגע שהיא נכנסת לקטע של ההטפה , של הדיבור הפילוסופי יש לי עורב פנימי בראש שלוחש לי שהיא מדברת שטויות .
כמה קשה לדבר במידה הנכונה, בלי להגזים, בלי לפזר מטבעות לשון חסרות שחר, איזו אמנות היא לומר בדיוק את הניתן ורק את הניתן לומר.
זה נראה לפעמים קל , אבל זה בכלל לא קל, אפילו הייתי אומר קשה עד כדי כאב, צריך לקבל הרבה סטירות , כדי לחנך את הפה , זה כמו המקלדת , כמו הכתיבה, אף שהכתיבה יחסית קלה יותר, ניתן לערוך את הדברים, להגיהה אותם , רגע לפני הלחיצה על האנטר, פה אני יכול לערוך את הדברים , אני לא עורך מי יודע מה, יש לי אהבה לדברים הגולמיים, אלה שלא לוטשו, כי הם ממש טריים , ושומרים על חזות רעננה אפילו אם היא מחוספסת . אבל יחסית פה אני יכול לערוך, כשאני מדבר מילה שאמרתי אינה חוזרת , היא נשמעת באוזני איש ואו אישה, ואם טעיתי או הגזמתי היא צורמת.
איתה היה לי קשה באיזשהו שלב, היא דיברה יותר מידי, יחסית לציווי של השתיקות למדיטציות שעברה לפי דבריה לויאפסנה שלא זכרה, אולי כן, אני אולי לא עושה עימה חסד אבל זה לא היא , כי בתור אדם היא נפלאה, היא חבילה נהדרת של גוף מקסים וטוסיק חמוד ואישיות חמימה והוליסטית די נעים להיות איתה, אבל ..כן בלי הפילוסופיה ה”עמוקה” אולי זו עייפות מאיזמים, אולי עייפות מהאמונה שאפשר לומר משהו בלי מלכודת פנימית, אולי זה בגלל שאנחנו כה לא מושלמים, ומי כמוני יודע זאת בהקשר שלי .
לכן קשה לומר במידה הנכונה את הדברים .
היא הייתה חויה טובה. כן בסופו של דבר.
