מהעין שלי בלבד או לא אולי קלטתי את אותו רושם , במצבי אני עניין שכבר הולך ומתפוגג, פה ושם אולי אצליח להתרומם, גם זה בספק, בסה”כ היה לי פוטניציאל לא רע, אבל אני עקשן כמו פרד, ויש לי מצפן פנימי , אפילו איני מכיר את חלקיו ומה השיטה שמפעילה אותי לא פעם אני חש תחושות שמנבאות לי מה יהיה יחסי לדבר מסויים, לאנשים, ואחר כך זה מתאמת, לעיתים לא, אני מנסה לצמצם את החשיבות של התחושות האלו, אבל בסופו של דבר הן מניעות אותי ומשפיעות.
למרות שאני מאד רציונלי באיזשהו מקום אבל זה כמו דיון פנימי שקיים תמיד, מה הנכון התחושה שתמיד נראת עמוקה וכבדה כי היא מפעילה אותי לחוש משהו, ואו המחשבה הקלילה שמנתחת דבר מול דבר.
בחוסר היכולת שלי להתחבב ולהיות פופלרי חוסר תשומת הלב שלי לאנשים ועד כמה הם זקוקים ליחס נעים ומרציע , ואין לי כשרון לזה , אני לעיתים שותק , או מתעלם, אף פעם לא מטריד , ומחפש שקט .
אבל יש לי התפרצויות בגיל גן פרקתי לילד חצוף שניסה להעליב אותי ערימה של קוביות , הוא פרץ בבכי וגרשו אותי, זה היה לאחר כשנה אולי פחות ששתי רגלי גובסו בגבס והייתי כמו נכה נטול יכולת ללכת בשנה הזו כנראה למדתי שאין לי לבטוח באיש, אולי בגלל שנולדתי עם רגליים מעוגלות כמו כדורגלן, בהמשך ועד היום אני סובל מהרגליים אפילו ששרתתי ביחידה קרבית , זה כנראה שם התחיל, הרצון העז הזה שלי לא לעשות חשבון לאדם, אני אדם ישר באופן קיצוני , מספיק קיצוני כדי להפוך למבודד , אני חי בסביבה שמרנית, והחיים נעים במעגלים קשים יותר ויותר, לאחרונה המשימה שלי להתקיים בכבוד הופכת כמעט לבלתי אפשרית, אני שורד, מחפש כל פעם זוית של קיום , אני שונא את הישראליות , את המקום הזה, אבל לא יכול בלי העברית, שפת האם שלי.
אני לא יודע אם במקום אחר היה קל לי יותר, אולי גם שם הייתי נידון למצב דומה, לא להיות.
המקום מתדרדר לכשלעצמו, לשרוד צריך לרמות, להיות קומבינטור, ואין לי כישורים כאלו , אולי זה בגלל שאני חי באיזשהי בועה פרטית שבניתי לי בה יש עקרונות ברזל בלתי מתפשרים שרחוקים מהמציאות .
בשנים האלו שבם מתחדד השוני יש את התופעה הזו שכל מיני אנשים מתקשרים כדי למכור משהו, והם אנשים שמרויחים משכורת מינימום, אין להם כבוד אנושי העבודה הזו מנטרלת את הכבוד האנושי, גוררים אותם להתנחמד לאנשים , בדרך כלל הם פונים אלי בשמי הפרטי משל היינו חברים, בפעמים הראשונות כעסתי וטרקתי, אולי כי יש עזות מצח בפניה של איש זר לאדם שאינו מוכר באופן כזה אישי, אבל משהבנתי שאין טעם, והם מנסים להתקיים בגרושים המעטים שהם מרויחים אז אני שותק ומשתדל לא להיות אגריסיבי איתם, כמה עצוב שהם חייבים ביום נתון לפנות אולי למאות אנשים וכל פניה היא פניה “אישית” מה זה עושה לאינטימיות שלהם, זו האמתית עם הקרובים להם, האם ניתן לעשות הפרדה, עד-כמה זה שוחק נפשית , אני מנסה לראות עצמי עושה משהו כזה, מתקשר ומנסה להתחבב על מישהו, והמילים נעצרות לי בגרון, עד לשתיקה.
אז הבחירה אולי לא בחירה אלא המצב הוא של לא להיות, אני לא נמצא ממש פה, אני מרגיש זרות, ואיני חש בנוחות בחגים המשפחה שלי משפחה שמתפוררת, האחים שלי חיים מחוץ למעגלים שלי שלא כנמוני הם יותר “מסודרים” , גם הם בחשדנות זה כלפי זה, אבי היה סימפטי ואיש שאהב ספר ואפילו חטא בכתיבה אחרי מותו מצאתי בספרים שלו בכתב ידו שירבוט של שיר, אימי פשוטה, נצולת שואה, אישה חכמה אבל מין חוכמה שנקנתה בסבל רב, הייתה יפיפיה בצעירותה, אישה קשוחה, רק לאחר שנים שחייתי איתה הצלחתי לעורר בה אמון, אבל נדמה לי שזה היה אמון חלקי בלבד, הנכות הנפשית שלה כמו של רוב נצולי השואה, באה מהמקום של חוסר האמון, אבי והיא היו מעולמות שונים, מוזר לי איך התחברו, אולי בגלל שלהקים משפחה זו מצווה , אז, בימים ההם וכי משפחה היא תנאי לקיום , אבל אני ספגתי לתוכי את חוסר האמון הזה בבני אדם, ומצד שני אהבה לאנשים, בזמנו זה נראה לי בלתי אפשרי, עד כמה חוסר אמון ניתן להכיל.
הכרתי אישה שעברה התעללות מינית והתאהבתי בה, אחרי זמן מה היא סיפרה לי על מה שעבר עליה, דווקא הסקס שלנו היה מצויין, אפילו פראי , אבל מהרגע בו היא גילתה לי , וזה היה במקרה כשספרתי לה שאדם שאני עובד איתו חשוד במעשים מגונים והתפרסמה על זה כתבה ושאלתי אותה מה דעתה האם עלי להתנתק ממנו?
היא פתאום ספרה לי בהתפרצות כזו, הרבה מהחיים שנגלו לי אצלה הזכירו לי את אימי , גם אימי הצליחה לשרוד בזכות ההדחקה, לא דיברה על השואה, אולי כשהייתי קרוב לגיל 30 היא זרקה משפט כזה או אחר , ואז בהדרגה היא ספרה לי, לא הרבה אבל היא ספרה ,רק לאחר שהצליחה במידה מסויימת לבטוח בי. הסתבר לי שאותה אשה לא דברה מעולם עם איש פרט אלי על ההתעללות המינית שהיא עברה, אפילו לא עם פסיכולוג.
התחננתי בפני האישה שהכרתי שתבטח בי שאני ראוי לאמון, וזה היה כאילו אני מדבר לקיר, היא פשוט ננעלה לי בפתאומיות, אני אדם שמתקשה להתאהב , אולי אני נמשך לאפל ולשונה, אני מתקשה לחוש משהו כאשר הוא נראה לי סתמי ורגיל, ואפילו מסודר ובהיר, אני חייב שתהיה לי חויה של חידה, של משהו לא רגיל שאינו סביר, ורק אז הסקרנות שלי מתעוררת, זה הביא לי מפחי נפש לא קטנים.
הם האנשים האלה שעוברים טראומות כאלו ודרכי השרידה שלהם קרובים אלי . אולי גם זה אף שלא ידעתי חיבר אותי אליה.
זו היתה היא שהזכירה לי את נצולי השואה הדוממים, את הדרך בה הציונות גזלה ושדדה את לשדם את כבשת הרש, השופטת דורנר לפני כמה ימים בועדת החקירה קבעה שבגרמניה מתיחסים לנצולי שואה טוב יותר, עלבון?
לא זו מהות של העם היהודי, זה מתקשר לחוסר בסולידריות עליה כתב בשביס זינגר, על המצב של החשדנות הקיימת בין האנשים בתוך הקבוצה הזו היהודית, חוסר הבטחון וחוסר היכולת לבטוח באחר, החשדנות ומצד שני השפלות, מה שפל יותר מאשר ניצול של נכים, של נצולי שואה, עד-כמה שפל היחס בישראל של הימים האלה כלפי אנשים חלשים.
רוב הציבור לא אוהב את הדיבורים האלה, אין יכולת לקבלם, מי שמנסה הופך לחשוד, אדם לא יכול להיות חלש בחברה הציונו/ישראלית הוא יהפוך ללעג, חנוך לוין במחזות שלו כתב על השפלות, הדמויות שלו הן מכוערות ושפלות, אין מצב של סולדריות אפשרית, אפילו בעם השפל ביותר אתה נתקל באהבה כלפי הזולת והחלש, בישראל המצב הנכון הוא ליגלוג, שפלות כניעה לכיעור, לרוע.
אני כל הזמן נע במעגלים של אישי פרטי נחבא ושל כללי, ואני אולי בגלל זה הצלחתי לשרוד במצבים וירטואלים די הרבה, כי זה נוח לי, לא מפריע לי, במצב הנתון של לא להיות.
