לפני כשנה פגשתי בחבר ערבי שלמד איתי בבית ספר, התחבקנו והתנשקנו, הוא השתנה מאד, אני כנראה גם, ואז נזכרתי בו, היו בכיתה שני ערבים, אחד היה פלסטיני גאה בזמן שמעט דיברו על פלסטין, השני רצה להתגייר, היה בלונדיני עם עיניים כחולות וכל מה שהעסיק אותו לפחות ככה אני זוכר, היה להיות כמה שפחות ערבי, הוא רצה להתגייס לצה"ל.
עבר זמן מאז, נזכרתי בו כאשר קראתי היום כתבה על אמנים פליסטינים בישראל, שמו התנוסס, אבל זה לא הוא, כי אותו פגשתי, והוא סיפר לי על הבן הסורר שלו, על המחלות, על החיים, על הזמן שעבר, מסתבר שלא הטבתי להבין אותו, הוא רחש לי הרבה כבוד, ולא כך התרשמתי בימים ההם.
הפוליטיקה הגבוהה נזנחה, המעט הנשאר הוא למדוד את החיים, את המחלות, את ההפסדים וכמה פיספוסים, היתר היה כלא היה, צל חולף, נשארו צריבות בלתי-פתורות.
שיהיה בריא , הוא חולה.
