Nikhil Chopra in Yog Raj: Memory Drawings IX at the New Museum

http://flavorwire.com/gallery/11-17-09/index9.html

זיהיתי אותו, הוא הסתכל אלי בחשש, כמו איש נרדף הביט בי האם אסגיר את סודו, הוא שילם את חובו לחברה, אסור להסגיר את סודו.
הרגעתי אותו וכדי לטעת בו בטחון אמרתי לו שאני מהצד הפוליטי הנכון, הוא חייך ואז אמר "בגלל זה הכרת אותי"
ספרתי לאיש די אינטלגנטי וצעיר שעימו שוחחתי- ויכולתי לסמוך שישמור על האנונימיות של האיש והוא בכלל לא מכיר את הפרשה, אפילו שמו של המרגל לא עשה עליו רושם.

לא-היה בסיס לחשד שאם אסגיר את סודו מישהו ייפגע, המקום כמו כל מקום בישראל סובל מפטריוטיות ריקה, הימין גרס ורמס עד דק את הפרהסיה, אינך יכול לנוע שם בלי שתדרש לעובדה הזו.

אבל הבורות כל-כך גדולה שאין שם איש שיודע, הבורות היא קללה אבל גם ברכה, במקרה הזה, ויש טעם לשמור על הבורות כפי שהיא.

קצת צילומים וקישור לתערוכה ה-13 של צילום בעיר האורות.

הקישור :
http://www.parisphoto.fr/

Jalal Sepehr, From the series Water and Persian Rugs, 2004 © Courtesy galerie

Lalla Essaydi, Les femmes du Maroc : Harem Beauty #2, 2008 Chromogenic

Stephane Couturier, Barcelona, #1 , 2008, Série Melting Point,, 2008 C-print

Sama Alshaibi, Sissy My Enemy, 2009 Archival Print on Cotton Rag Paper 36h. x

Hellen van Meene, Untitled #331, St. Petersburg, Russia, 2008 Courtesy Yancey

Sharon Core, Early American, Melons and Morning Glories, 2008. Courtesy

לאחרונה אני מצלם עם הנייד, בנתיים רק כמה תמונות בודדות במילא אין לי מצלמה משוכללת המצלמה שיש ברשותי התיישנה ואני מתעצל לשאת אותה בגלל גודלה, הנייד זמין ומידי פעם אני מצלם.

הצילום באיכות גרועה, מזכיר לי קצת את המצלמה הדיגטלית הראשונה שהייתה לי, נתתי אותה מתנה לאחיינית שלי, לה בטוח יש כיום מצלמה טובה משלי.
האיכות הלא-משובחת היא סוג של אפשרות, קראתי לא מזמן על מין ז'אנר המתיחס לצילום לא איכותי, יש אמן שכל העבודות שלו מבוססות על צילום מהנייד.
הנייד שלי הוא ללא פוקוס, כלומר איני יכול להתמקד באובייקט, זה יוצר צילום "אוירה", אוירה יותר שלמה, יותר כללית למעשה התרשמות , לעיתים אני מקבל תוצאות לא רעות, מצאתי צילום ישן שצילמתי עם הדיגטלית שלי בזמנו של כלב ברחוב כאשר התאורה המיוחדת בלילה יוצרת אוירה, וצילום שעשיתי בנייד כאשר עברתי ברחוב וראיתי דלת שעליה היה כתוב – LOVE IS ALL WE NEED.

Morality.

לאחרונה בגלל העבודה הפרטנר שלי הוא אתיופי, אני מודה לא היו לי לפני כן חברים אתיופים.

בהתחלה התחלנו בחשדות, הוא אלי אני אליו, עכשיו הוא מתקשר אלי כל יום לשאול לשלומי.

נדבקתי בוירוס או חיידק ביום שישי, זה כבר קרה לי פעם בעבר בלוס אנג'לס, שם חטפתי דלקת ריאות, היום עשיתי צילום חזה לשלילת האפשרות הגוף שלי עדיין חלש אבל יש שיפור מסויים, האנטיביוטיקה עוזרת.

בקופ"ח מכבי אין מצב של הגעה למרפאה ולפגישה עם רופא מיידית, נאלצתי לעמול כדי שרופא יבדוק אותי, ביום ראשון נבדקתי והוא שלח אותי לבדיקות, נתן לי חופשה מהעבודה, וכרגע אני מנסה להחלים, די מעצבן להיות חולה אבל לפחות הפעם אני לא מעשן, נגמלתי בפעם הקודמת הייתי תחת השפעת אנטיביוטיקה ועישון יחד וזה היה קשה, הכאב חלף מהחזה השריפה הזו המוכרת כל כך.
כשלמדתי בבית ספר לאמנות הייתה מסיבה בתל אביב שהוזמנתי אליה אצל ידידה, ישנתי בדירה שהייתה לי אז בתל אביב, והגעתי בערב למסיבה, זה היה פורים אם אני זוכר טוב.

תוך כדי המסיבה הרגשתי במכה חולשה גדולה וכאב כזה בחזה, נסעתי אז לפני הרבה שנים לאימי כדי שתטפל בי, הלכתי לרופאה שלה שקבעה שיש לי דלקת ריאות, מאז כבר פעמיים חליתי בדלקת, הכאב בחזה מוכר לי. מין שריפה כזו.

הפעם מתלווה חשש בגלל השפעת הרופא לא מתקשר בנתיים.

מאז שחליתי החבר האתיופי מתקשר אלי כל יום ושואל איך אני מרגיש, זה נחמד, אני לא יודע אם כדאי שאחזור לעבודה כי בנתיים אני עדיין חלש.

ביום שישי בדומה למה שאירע בלוס אנג'לס פגשתי מכר, הוא היה חולה ולחצנו ידיים הוא אמר לי שהוא מרגיש רע, ונפרדנו אני חושב שנדבקתי ממנו, אחר כך הרגשתי רע בהדרגה כאב בגרון ואז חולשה.
כשהייתי בלוס אנג'לס, נפגשתי עם חבר בכנס, הוא לחץ אץ ידי ואז השתעל, ישר לפרצוף שלי, באותו לילה בחדר במלון הגוף שלי רעד, כבר הייתי חולה, היו לי עוד שלושה ימים להיות בארה"ב, הלכתי לרודיאו וקניתי לי כובע של קאובוי , עד היום יש לי את הכובע, עוד הייתי צריך לטוס לניו יורק ומשם לארץ, ההרגשה הייתה נוראה, אני חולה ודולף, ואני בחו"ל .

לקראת הטיסה נכנסתי למסעדה ואכלתי עוף עם צלפים, משהו טעים על מצע חמאה ושום, חבל שלא לקחתי את המירשם כדי שאוכל לעשות לעצמי חזה עוף בסגנון הזה.
כל הטיסה לארץ סבלתי, הייתי חלש ופחדתי שזה ייגמר רע, הגעתי לארץ וטסתי הבייתה, למחרת הייתי אצל הרופא שקבע שזו דלקת ריאות, מאז אני יודע לפי הכאב הזה בחזה שאני מועד לפורענות כזו.

אבל עכשיו כבר אני מרגיש טוב יותר.

אז הזיכרון הוא של כאב בחזה כזה שורף, אבל גם העוף עם הצלפים שאכלתי בשדה התעופה בניו יורק והיה טעים נורא, והחבר האתיופי עכשיו שמתקשר לשאול איך אני מרגיש ומתי אני חוזר לעבודה.

המכתבים לאחיו תיאו הם מוסד תרבותי לא פחות חשוב מהעבודות האמנות עצמן, נערך מחקר במוזיאון ואן גוך באמסטרדם שכעת מתפרסם בתרגום לאנגלית של המכתבים, עולה מהם אדם שחוקר ביסודיות את האמנות המערבית ובכלל, מתכתב עם האמנות באופן רציונלי לחלוטין, ויסודי ומתקדם לעבר מטרתו, שום מחלת נפש, שום שיגעון של גאונים כפי שלימדו אותנו לחשוב על ואן גוך.

ניתן להתרשם מהעומק מהשאלות והרישומים שמראים שלכל עבודה קדמה עבודת הכנה מדוקדקת וחקר הזהו ואן גוך המשוגע?

מהו הציור היום, האם אפשר לסמן את מקורות החינוך וההשפעה :http://www.nytimes.com/2006/01/08/magazine/08leipzig.html?_r=1

Mumford and Sons – White Blank Page (live)