הדרך

בדרך, אני עולה שוב על האוטובוס האפור, הנהג כרגיל נינוח, אומרים את הברכות הרגילות, הפעם הוא יוצא ב-7 בבוקר.
אני עולה, איתי עולה אישה בערך בת גילי, נאה, דקת גב, איתה ילדה, אני מעריך שהיא בגיל שבע, הילדה קוראת משהו, קולה דק וגבוה, היא שואלת מה זה שבע שנים רעות? האם עם מבטא רוסי מנסה להסביר לה, הבת שואלת עוד שאלות אני בקושי שומע, שוקע בספר, ג’יימס מתחיל לעניין אותי סוף סוף.

לאחר מלאכת ההתשה של הסופר אני מתחיל לקלוט את הדמות ומה שמתרחש סביבה, קולה של הילדה ברקע מתאים לסיפור הכללי, רגלי דואבות אני מישר תנוחה, מסתכל על השדות, ולרגע נרדם.
אבל הנה אני שם, האם הקדימה אותי, היא מוליכה את הבת לפניה ושתיהן יורדות למטה, אני מקרטע לאט ובכבדות לאה מאחוריהן, מנסה לחוש בשקט את הכאב, לג’יימס למזלו אין כאבים כמו שלי, הויכוח המתנהל בספר בין חוסר תחושה לתחושה מוגזמת, מפלח בראשי מחשבה נוספת., עכשיו זה מקום אחר, כאן אנשים קצת אחרים, פחות יומרניים.